מתחברות לשבועות

חברות.
יש לי כמה כאלה.
לפעמים קשה לי להבין איך הן מצליחות לסבול אותי. מה גורם להן לא להחליף את שם הרשומה שלי בסלולרי שלהן ל"לא לענות". מילא, פעם עוד היו מקבלות ממני עוגות, היום - בקושי מתכון...

יש לי חברות מהגן, מבית הספר, מהצבא. יש כאלה שהכרתי באוניברסיטה, במחלקת יולדות, ואת ההיא – ההיא שפגשתי במדרכה. ויש עוד סוג אחד, אחד חדש: הוירטואליות. אלה שמכירים ברשת.

לפעמים, אחת שהייתה וירטואלית הופכת לחברה של ממש. אמיתית!
כזאת בדיוק היא מאיוק.

בהתחלה אני ידעתי מי היא, והיא, ככל הנראה, אפילו לא שמעה עלי. ואז העולם הוירטואלי הפגיש בינינו, ומכאן כל השאר היסטוריה.
בפעם הראשונה שנכנסתי אליה הביתה - לא הצלחתי לדבר.
הרגשתי שנכנסתי פיזית לתוך הפינטרסט. כל מה שנעוץ אצלי בלוחות, נעוץ אצלה בחיים.
הבחורה כל כך מוכשרת שבא לי לבכות.
לבכות!

לקראת שבועות נפגשנו שוב במטרה להחריב את המטבח הפינטרסטי שלה.
רקחנו בארנץ' חגיגי - אני אפיתי והיא עשתה קסמים, במיוחד בשבילכם :).

עכשיו אני רק אורזת לי מזוודה קטנה ואת המשפחה ועוברת לגור בעליית הגג שלה, מתחת לשולחן העבודה.
מי צריך יותר מזה?

את המתכונים לכל היופי הזה אפשר  להוריד, להדפיס ולשמור ישר בתוך קופסת המתכונים, בקובץ שמאיה הכינה, ממש כאן.
ואת הגרפיקה אפשר להוריד בבלוג שלה. אחרי שתסיימו להתעלף ממנו, רוצו להדפיס.

חג שמח!

חג החירות

קוראים לזה חג החירות. ואני כבר שנים שלא מבינה איזה חירות? מה חירות בזה??? 
קודם מכריחים אותי לנקות את הבית. את כל הבית. לא להשאיר גרגר אבק. 
ואז מחזירים לי את הילדים לחופש בבית. אז בשביל מה ניקיתי? ואיזה מין חופש זה? זה לא חופש לנו, זה חופש לגננות!
ורק כדי לוודא שלא נשארה לך דקת רגל-על-רגל, מארגנים לך אלף סעודות. לא, לא רק עם המשפחה שלך. ל-כ-ל המשפחה. ואם אפשר אז גם כמה קרובים. קרובים רחוקים. ואבוי אם בדיוק השנה זה התור שלנו...
לפעמים את חושבת שאולי הפעם תצליחי לסדר את המערכת ותלכי להתארח אצל אמא אחרת (נגיד אמא שלו?) – שהיא כבר תתאמץ, היא הרי מתה על זה, רק תני לה את ההזדמנות לקטר על זה ששוב היא צריכה לארח את כל המשפחה לחג וכמה סירים היא כבר הכינה. ואז כל מה שאת  צריכה זה רק קינוח קטן.
קטן, אה? משפחה שלמה והקרובים הרחוקים שלה בונים עלייך שהמה נשתנה שלהם הלילה יהיה הקינוח שלך. שאת תצליחי לחלץ אותם מתסבוכת הקינוחים היבשים סטייל פרעה.
אה כן, וכמובן לא לשכוח את המתנה למארחת. אף אחד לא אומר את זה אבל ברור שזה צריך להיות משהו שווה ומושקע. וחלילה לא אותו הדבר כמו בשנה שעברה! 
ובארוחה עצמה זה לא שאת באמת יושבת. מסובין? תחלמי! איזו מין כלה זו היא זו שלא עוזרת?!
לסיום מושלם מחכות עוד שעתיים של פקקים, ועד שהזאטוטים נרדמים הם משחררים כל טיפת אנרגיה שהתירוש הכניסה להם. 
ואז את חוזרת הביתה, אמצע הלילה, שעתיים ישבתם בפקקים בדרך חזרה, משכיבה את הילדים ונופלת מותשת למיטה.
נדמה כאילו עברו רק 5 דקות של שינה רצופה כשאת שומעת קול קטן מסתנן מעבר לריסים – "אמא, כבר בוקר?" את פותחת חריץ קטן ומגלה חדר שטוף שמש ומבינה שאין שום דרך שתוכלי לשכנע אותו שעדיין ליל. עוד יום של חופש מתחיל. סליחה, של עבדות.
את שולחת את הקול הקטן והחמוד הזה לשלוף לעצמו בקבוק שוקו מהמקרר, הפעם בעצמו, ומבטיחה לו שאם ייתן לך עוד 10 דקות של שינה, את תראי לו איך הבקבוק יודע להפוך למפלצת!

באולינג מפלצות - פעילות לימי עבדות
החומרים הדרושים:

בקבוקי פלסטיק קטנים ריקים (למשל של שוקו, משקאות יוגורט)

כדורי קלקר בכל מיני גדלים

דבק חם

צבעים 

איך מכינים:

מורידים את התויות מהבקבוקים,

מדביקים לפתח של כל בקבוק כדור קלקר בעזרת דבק חם,

מוסיפים עיניים,

צובעים,

מייבשים,

מוצאים כדור ונהנים!

חג האביב

מישהו התבלבל. 
זה לא "אביב הגיע, פסח בא" זה צריך להיות "אביב הגיע כי פסח בא". באמת. אחרת איך אפשר להסביר את מזג האוויר של אמצע מרץ השנה? בזמן שכל אירופה מושלגת - בתל אביב הולכים לים. 

מה שאני עוד לא מבינה זה איך זה שדווקא באביב, בעיצומו של החידוש והפריחה, אני צריכה להכין את אותו הקינוח בדיוק כמו בשנה שעברה?!
זה לא שאני מרגישה צורך לקרוא תיגר על כ-ל דבר, אבל נו באמת, די, כל שנה אותה עוגת מצות ואותן עוגיות קוקוס ועוגיות בוטנים. תמיד נראות אותו דבר. וגם כוס השתיה שנדרשת לידן. ויש אנשים שממש מחכים לזה! אפילו התחתנתי עם אחד כזה...

אז השנה אני לוקחת ריזיקה. אני מכינה עוגה שמזכירה לי את האביב ולא את 40 השנים במדבר.

עוגת פאדג' שוקולד ללא קמח - לפסח, ולא רק.

המצרכים:
300 גרם שוקולד מריר, קצוץ
200 גרם סוכר
חצי כוס מים רותחים
250 גרם חמאה
6 ביצים, מופרדות
לציפוי:
מיכל שמנת מתוקה
כף סוכר

ההכנה:
1. מחממים תנור לחום נמוך, 150 מעלות צ., מרפדים בנייר אפיה תבנית בקוטר 20 ס"מ.
2. ממיסים את השוקולד עם המים, החמאה ו-3/4 כוס מהסוכר ומערבבים לתערובת חלקה. מוסיפים את החלמונים, אחד אחד, תוך כדי בחישה.
3. מקציפים בנפרד את החלבונים לקצף רך ביחד עם רבע כוס הסוכר שנותרה, ומקפלים את הקצף לתוך תערובת השוקולד.
4. מעבירים לתבנית ואופים כשעה. מצננים בתבנית לטמפרטורת החדר. העוגה שוקעת מעט במרכז לאחר הקירור.
להגשה: מקציפים מיכל שמנת מתוקה עם כף סוכר ומורחים על העוגה. מקשטים בתלתלי שוקולד.

חג המתנות

איך שקיבלתי את משלוח המנות ממנה נרגעתי. אבן נגולה מלבי ותחושת הקלה אדירה החלה להציף אותי. הרגשתי את הצבע חוזר לי ללחיים וחיוך בלתי נשלט החל להתפשט על שפתיי. 
היא קצת מופתעת. בכל זאת זה רק משלוח מנות, מה כל ההתרגשות? 

פסח. הרגע סגרת לי את הפינה לפסח. 

משום מה היא עדיין מופתעת. פסח? איזה פסח עכשיו? 
וה-נה נופל לה האסימון: ברגע שנגמר פורים - מתחיל מרתון פסח: נקיונות, קניות, ארוחות, מתנות...

אבל המתנות, המתנות זה ה-הכי כאב ראש. מאז שכולם סביבי קוראים את הבלוג הזה, הציפיות למתנות אכילות ויחודיות הולכות ומתרבות. 

אז פלא שהתלהבתי ממתנה כל כך מיוחדת ושווה וכל כך מעשית לביצוע?

איך מכינים?

המתכון לנשיקות מרנג - כאן

צבע מאכל ורוד בזוקה - כאן, צנתר כוכב - כאן, 

קופסת עץ לקפסולות קפה - פלורליס, יוחנן הסנדלר 1 הרצליה פיתוח

גול!

"תגידי, מה אנחנו הולכות לעשות עם הידיים שלך? מה את באמת רוצה לעשות?"
אני שואלת אותה ובעיניי רוחי אני מדמיינת את הסטודיו הקסום שאנחנו פותחות לאימהות שבאות להעביר אצלנו כמה שעות של ריפוי בעיסוק – תופרות, רוקמות, יוצרות. אנחנו מגישות להן קפה עם עוגיה מעשה ידיה להתפאר וככה נפתח לו בית קפה קטן ליד שמתקיים בזכות המאפים המעולים שהיא מוכרת בו, וחולפות כמה שנים והעסק כבר ממש משגשג ו... "אני רוצה להופיע בעיתון". אני מתעוררת. אין לי מושג על מה היא מדברת.

בין שאני מנסה להבין לאן התעופפו כל השטרות הדמיוניים שעפו סביבי ובין הניסיון להבין מה היא באמת אומרת. עיתון? מאיפה לעזאזל זה בא? היא הרי הבחורה הכי צנועה והכי שקטה שאני מכירה, אז מאיפה העיתון הזה נוחת פתאום, הופך את חיזיון השטרות לצליל של מטבעות...

היא מסבירה."תמיד תהיתי לעצמי אם יום אחד אתנוסס על שער של מגזין
מלכת היופי אני כנראה לא אהיה, אז "לאישה" ירד מהפרק
ביקיני לא ממש מחמיא לי, אז כנראה שגם "בלייזר" שלא יאמצו אותי
בשלב מסויים נותר לי רק לקוות שלא אככב בעמוד הראשון של ידיעות, בנסיבות חמורות..
אז חשבתי אולי, אולי מישהו ירצה לשלב משהו שלי ברקע, אולי איזו שמיכה שתפרתי זרוקה על מיטה מהממת, עוגיה שאפיתי מקשטת פרסום של צלחת...יש לך במקרה קשרים בעיתון?"

אוקי, עיתון, לא לזה ציפיתי.

"את לא זקוקה לקשרים, הם יגיעו אלייך כבר. אין מ-צ-ב שלא!"

סמס: "משלוחי מנות בעיתונים! בעיתונים!!!"

אני מזנקת לראות, עוברת אחד אחד ואז עוד אחד. אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה.משלוחי המנות מככבים בעיתונים. לא סתם עיתונים, עיתונים שווים! נישה, דרך האוכל, הורים וילדים! 

אני מעלעלת בין הדפים, מתענגת על כל תמונה וכל שורה, ופתאום אני קולטת: השער, כבשנו את השער!

אני שולחת לה חזרה "כובשת! את פשוט כובשת!!!"

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

תודה גדולה גדולה לעדי עורכת המגזין נישה על ההזדמנות שנתנה לנו,
לטלי עורכת המגזין דרך האוכל על שהאמינה בנו,
לליהי ממותק על חומרי גלם וקישוטים מתוקים,
ולדנה מפארטי-סט על כלים חד פעמיים מהממים.
את ההפקה במלואה ואת כל המתכונים אפשר לראות במגזינים דרך האוכל ונישה, גליון פברואר 2013,
וגם אונליין - כאן

פורים שמח!

משלוח מנות

יש בעיה.
אתמול בגינה האמהות כבר התחילו לדבר על משלוחי מנות ומה נותנים לגננות. אז חשבתי לעצמי, נו מה, עוד פעם? למה צריך לתת משלוחי מנות לגננות בפורים? מה, לא מספיק שאספנו כסף למתנות ראש השנה, פסח וסופשנה? זה מלא מתנות! אני לא מקבלת כל כך הרבה מתנות לאורך השנה, ואני בהיי-טק! מה זה העודף מוטיבציה הזה???

מיד התקשרתי לקטר לה.
"תגידי, את רצינית? את רוצה להגיד לי שלא נתת בשנה שעברה???"
מה, זאת אומרת שהיא כן נתנה בשנה שעברה...?
ואז קיבלתי הרצאה שלמה, על כמה זה חשוב להראות לגננות שאנחנו מעריכות אותן, בכל זאת, הן אלה שמבלות עם הילדים שלנו את חלק ניכר מהחיים שלהם ומה זה כבר קצת עבודה על משלוח מנות צנוע לעומת העבודה החשובה שהן עושות עם הילדים שלנו, ו-ה-כ-י חשוב: כמה זה חשוב שהן יאהבו את הילד שלנו בדיוק כמו את כל שאר הילדים, כן, אלה שהאימהות שלהם כן יביאו משלוחי מנות.
כן, כל זה במרחק משלוח מנות טפשי.

טוב, המסר עבר. אז מה אני עושה? אני שוב מתקשרת.
היא: "תשכחי מזה. אני לא מכינה לך"
אני: "לא מכינה לי מה?"
היא: "את אפילו לא מדגדגת לי את העלבון של האינטלגציה. תכיני בעצמך"
אחרי שאיימתי לקנות משהו מוכן היא התרצתה והסכימה שנכין ביחד.
בדיעבד – יכולתי להכין לבד. אם רק היה לי ארון מלא בסוכריות צבעוניות ואם רק הייתי יודעת איך להמיס שוקולד...

"תגידי, זה לא קצת פשוט למשלוחי מנות בשבילך?"
"אה, מה פיתום, השתגעת? אלה לא המשלוחים שלי, אלה שלך..."
"מה? מה זאת אומרת? איזו חוצפה! איפה שלך?"
"תקבלי מחר!"
היא יודעת איך להרגיע אותי. אוקי. יופי. סגור. עכשיו תחפושות. מה קורה עם זה באמת?

"תשכחי מזה!" לא לוקח לה הרבה זמן להבין "אין לי כוח יותר! יש לנו כבר יותר מדי ילדים! וחוץ מזה הם גם ככה רוצים להיות ספיידרמן..."

‫טוב אז השנה לא תהיה תחפושת אולי, אבל יש לנו משהו אחר. יש לנו הזדמנות מדהימה לקחת חלק בפרוייקט מדהים. הפרוייקט של באבלז: 30 בלוגריות מדהימות שחברו במטרה ליצור משהו מאד מיוחד שמביא את מיטב הלייף סטייל לעמוד אחד. במיוחד בשבילכן.

ואיך מכינים כזה משלוח מנות?
בקלות!
ממיסים שוקולד שאוהבים, שופכים לתוך כפיות, מפזרים סוכריות ומניחים להתקשות.

מזרה צבעוני - להשיג במותק בוטיק סוכר
כפיות חד פעמיות - להשיג בפארטי-סט

חג שמיייח!

רעמים וברקים

תודו שיש משהו מאד רומנטי בחורף.

גשם זו אחת התופעות הכי אהובות עליי. אחרי שמש כמובן.
זה לא סתם שקוראים להם גשמי ברכה. הגשם מנקה הכל ומשאיר אחריו תחושה אדירה של חדש, טרי, מרענן.

אולי אני כל כך אוהבת אותו כי הוא כל כך חסר לי.
בכל פעם שמתחיל גשם, ולא משנה מה השעה, אני יוצאת למרפסת להסתכל עליו.
הכי כיף באמצע הלילה. שקט. דממה. והגשם יורד בלי הפרעה. שוטף את המעקה והמרזבים, משקה לי (סופסופ) את העציצים.
כמו מהופנטת, הגשם מתפעל לי את כל החושים. אחרי שאני ממצה את חוש הראייה אני עוברת לחוש הריח.
ממלאת את הריאות בריח אויר ירוק צלול. אני אוהבת להושיט את היד לגשם ולגעת בו ואז לטעום כמה הוא טרי.
טוב, אז אולי לא את כל החושים – אין לי באמת חוש שישי. אני לא מאלה. לא ניחנתי. 

אתמול לראשונה בן הארבע שלי הצטרף אליי, התיישב על ברכיי וביחד נהננו מאינטימיות צפופה עם הגשם על המרפסת.
נכנסנו חזרה הביתה כשכבר היה לנו קצת קר.

מהשולחן קרצו לנו הכריות החדשות, קראו לנו לבדוק אותן. אז בדקנו. כל אחד בדרכו שלו. הגדול מיד התביית על הכרית הארוכה וחימם לעצמו את הצוואר. הקטן העביר אותה מיד ליד וקרא "זה חם, זה חם!" ואנחנו ישבנו וצפינו מהצד, כל אחד עם הכרית המא-ממת שלו. 

נו, אז תודו שיש משהו מאד רומנטי בחורף.

אז איך מכינים כר חימום לימים קרים?

הוראות ההכנה במלואן - כאן.

חורף נעים וחמים!

חג השמן

אצלנו בבית לא מטגנים. נקודה.

אם אפשר - מאדים.
אם אי אפשר - אופים.
מקסימום צולים.

אבל חנוכה - חנוכה זה יוצא מן הכלל.
בחנוכה - בעיקר מטגנים. זו ההזדמנות השנתית שלנו להתפרע קצת עם שמן.
אם במשך שנה שלמה אנחנו קונים בממוצע 2 בקבוקי שמן, אז לפני חנוכה קונים בבת אחת שני בקבוקי שמן.
ככה סתם, להכנס לאווירה.

הרי אין כמו טעמים וריחות כדי לעורר זכרונות, אז אני דואגת שבכל חג יהיה לנו מאכל משפחתי מסורתי.

אני כבר מפנטזת על הימים בהם יהיו לי נכדים (אבל לא יהיו לי קמטים!) והם יעלו בריצה במדרגות כי בחנוכה סבתא מכינה מאכל מיוחד, כזה שמכינים רק פעם בשנה. מאכל מלא בשמן.

אז ביום הראשון מטגנים סופגניות, מטגנים לביבות, מטגנים כדורי גבינות, 

מטגנים שניצלים, מטגנים צ'יפסים ומטגנים ירקות. ואז מנקים את כל הקירות, הארונות והחלונות מכל השמן שעף עליהם.

ביום השני הפולניה שבי כבר מתחילה להתעורר.
אחרי הכל - חנוכה זה חג שנמשך 8 ימים. 8 ימים של טיגונים. בחישוב מהיר - 8 ימים של ניקוי קירות.
יכול להיות???
אז אני רק מורחת את המחבת בקצת שמן.

ביום השלישי אני כבר לגמרי מעגלת פינות ומכינה "כאילו". כאילו מטוגן - רק שזה אפוי.
אבל האנינים הקטנים שלי, הם לא פראיירים, מיד תוקעים לי מבט תוהה "אמא, גם זה מנס פך השמן?".
אני לא מאבדת עשתונות "ברור חמוד! כל החג הוא סביב הפך!".
עכשיו גם בעלי תוקע בי מבט.
"מה?...." אני מיתממת.
"אצל אמא שלי היה שמן אמיתי כל החג".
"אצל אמא שלך יש שמן כל השנה".
"נו ותראי איך יצאתי מבריק..."


המטוגנות - סופגניות גבינה

כן, אפשר גם כקייקפופס:

הכאילו מטוגנות - דונאטס אפויים

והמתכונים:

מקור המתכון: culinaryart

איפה משיגים?

מזרה צבעוני, צבעי מאכל, רויאל אייסינג - מותק בוטיק סוכר

כלים חד-פעמיים מהממים: צלחות, כוסות, כפיות, קשים - פארטי סט

אנחנו מזמינות אתכם לראות מה שאר חברותנו המוכשרות בפסטיבלוג הכינו לכבוד החג!
רשימת בלוגים נוספים שמשתתפים בפסטיבלוג:

קפה ויפה
Colourful way

מתוקים שלי
דנה ישראלי
Petit Blog
ג'ינג' - אורית גידלי
מאיוק
מקופלת
Tweelingen
Cool and Bello
אילאיל זיו
My Lovely Mess
בלוג הביתה
ליאת הדס The Art Of Living
Lula
קרן אבני
Rooms & Words
טוב ויפה - קרן שביט

ותודה גדולה לאפרת ליכטנשטט ריזי על העיצוב הגרפי,
לאיריס פוגל בן חמו על היוזמה והרעיון,
ולרונית כפיר על הברקה ויעוץ לשוני!

תוכלו לעבור עם העכבר על התמונות בגלריית הפסטיבלוג. לחיצה על תמונה שאהבתם תוביל אתכם אל הפוסט המלא בבלוג מאיר אחר.
חג שמח!

משפחה בחופשה

בפעם הראשונה שהעזנו בכלל לנסות, היינו זוג עם זאטוט כמעט בן שנתיים. ביקשנו ואפילו קיבלנו חדר באגף שקט הפונה לים. בבוקר התעוררנו לקול הגלים המתנפצים, האוכל היה מעולה, והקטן - לא רק שישן פעמיים ביום גם נרדם בקלות בשמונה בערב. בקיצור, חלום!

חזרנו שוב. מצויידים בזאטוט נוסף וגם זוג חברים אמיצים עם שני ילדים. משתוקקים ומצפים לחופשה חלומית נוספת.

הפעם מסתבר כבר קוטלגנו אחרת ומשום מה שיכנו אותנו באזור המשפחות.

מה? מה לעזאזל אנחנו עושים שם? איך הגענו לשם? בוודאי נפלה טעות!

מיהרנו חזרה לקבלה (יא איך אני אוהבת להחליף חדרים!) והסברנו: אנחנו ביקשנו במיוחד לחזור לאזור ההוא, הטוב, השקט, הנעים, בלי צעקות של ילדים. הם היו מאד אדיבים ונעימים, הבינו שמדובר בזוג מכחישים שחושבים שהם עדיין צעירים ולא מבינים שהם הרבה יותר קרובים ל-40 מאשר ל-20...

כדי להמחיש את הנקודה הם הוציאו מפה ושם ראינו את החלוקה – חצי מהמקום מיועד לזוגות וחצי למשפחות. הצד של המגניבים והצד של העייפים. מעולה! הבנתם אותנו – אנחנו במגניבים! ההם הצביעו על שני הקטנים שלא חדלו להוציא אנרגיה מהרגע שפירקנו אותם מהמונית ופסקו: אתם משפחה!

ובהחלט היינו משפחה. כל ערב התחננו בפני הזאטוטים לשווא לקצת מנוחה.
עד שנזכרנו איך זה עובד: בשבילם נגמרה החופשה. כמו בבית ארוחת ערב ב-6:30 והופ לעגלה, טיול קצר, סיפור ועוד שיר ובשמונה אפס אפס כולם ישנים! סופסופ ישבנו ואכלנו ארוחת ערב של מבוגרים...

העוברים והשבים, המומים ממראה ארבעת העגלות השקטות, היו מבסוטים בשבילנו, סוף סוף הם קצת נחים...

ומה שבכלל עניין את קרן זה איך הכנתי את השמיכות המהממות של הילדים... "זו לא אני, את יודעת, זאת שרית..."

הכנת שמיכות פיקה קייציות ב-3 צעדים

שלב ראשון – מתקשרים לשרית ומבררים

"איפה קונים פיקה לבן?"

"בחנות בדים"

"אה יופי. איפה זהיוצא בדיוק?"

"יש בנחלת בנימין כמה חנויות. למה? מה את צריכה?"

"אה, סתם, אני רוצה להכין לבנים שמיכות קטנות לקיץ – לפעמים קריר בערב כשיוצאים"

"אה, רעיון טוב, בהצלחה!"

"תודה!"

שלב שני - ממתינים שבוע בסבלנות ושוב מתקשרים לשרית

"את קופצת במקרה בקרוב לנחלת בנימין?"
"ברור"
"תוכלי להביא לי בדי פיקה לבן בבקשה?"
"בטח!"
"תודה רבה!"

שלב שלישי – שוב ממתינים בסבלנות. כשהצלצול המיוחל מגיע עונים בחינניות:

"הבאתי לך בדים, מה את רוצה לעשות איתם?"
"אמרתי לך, לתפור שמיכות קטנות יפות כאלה, אולי עם השמות של הילדים – לא משהו מסובך..."
"כן, בטח... איך את מאייתת איתי באנגלית – עםY   או I?...

ומה נראה לכם? שלילדים שלה היא תסתפק בשמיכות פיקה פשוטות?
חלילה!
לילדים שלה - פחות מפאף-קווילט לא נכנס למיטה...