שוקו

אין כמו ריחות בשביל להחזיר אותנו ברגע לילדות.

בשבילי זה הסבון הבודד שנהגנו להתרחץ איתו (כן כן, אז, עוד במיליניום הקודם, לא היה כזה מבחר). 

בשביל הילדים שלי דווקא קיוויתי שהזיכרון יבוא יותר מכיוון המטבח…
אז בימים גשומים, או סתם קרירים, אנחנו חוזרים מהגן ומכינים שוקו חם. 
המצאנו לנו טקס של ממש, מוציאים את ספלי השוקו על מגש עץ וליד כל ספל מונחת אחר כבוד גם עוגיה חמודה.

פתאום הם הגיעו לגיל שמתחילים עם משאלות – עוצמים עיניים, מחברים כפיים, לובשים פרצוף של מלאך ומתאמצים חזק "הלוואי שהעוגיה תהיה בגודל של עוגה… הלוואי הלוואי…" 
אני דווקא הייתי יותר בכיוון של "הלוואי שלא…"
ובכל זאת, כשכמה ימים אחרי זה קיבלתי את השוקולית לאפייה לבדיקה, התחשק לי לרגע להפוך לפיה טובה…

אמנם הייתי סקפטית, אבל נתתי לזה צ'אנס. נכנסתי למטבח ורקחתי כמה מתכונים.

בעיצומה של האפיה, הברדקיסט שלי נכנס אחרי בית הספר הביתה, פתח את הדלת, נעצר, ריחרח וקרא:
"אמא, יש פה ריח של שוקו! ממממ…. אבל אני לא רואה שוקו!"
השוקו, אפרוח שלי, השוקו בתוך העוגה…
DSC_4025

 

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *