מילואים

הגבר הודיע שהוא יוצא למילואים.
סופסוף, חשבתי לעצמי. קצת שקט לא יזיק לי.
“ל-4 שבועות”, הוא המשיך.
“סבבה”, חשבתי לעצמי. בפעם שעברה זה היה רק שבוע ובקושי הרגשתי את זה.
אמר – ויצא.
היום הראשון היה נפלא..
ביום השני – גיליתי שהזאטוטה מתעוררת לפעמים בלילה, ושעדיין די קר לצאת מהמיטה בשעות האלה.
ביום השלישי התחיל כבר לכאוב לי הגב מעומס זאטוטה-על-הידיים ופעוט שרוצה לבדוק מה יש במדף הכי עליון במקרר.
ביום הרביעי, העניינים כבר התחילו להסתבך…
לחץ מטורף בעבודה, דברים לא עובדים, נראה כאילו לא יכול להיות יותר גרוע, ואז אומרים לי שיש לי פנצ'ר בגלגל…
ירדתי לאוטו בשיא הלחץ, התחלתי לנסוע לפנצ'ריה פה מאחור, בחצי קילומטר נסיעה שיש לי בהמה מטומטמת אחת נכנסה בי – מה קורה? אין סרגל מאמצים לחד הוריות?
טוב, אין ברירה, זה לא הזמן להתפנק, חייבים להמשיך. החלפנו פרטים, תיקנתי פנצ'ר, נסעתי לאסוף את הקטנים מהגן והמשכנו הביתה. רעש מוזר ליווה אותנו כל הדרך. כשהגענו גיליתי את המפתחות של הבית והסלולרי שנחים בכיף על גג הרכב ושרדו את כל הנסיעה הביתה. אז זה היה הרעש המוזר… איזה כיף, פחות משהו לתקן, ואיזה חמודים הם שהחזיקו חזק בגג כל הדרך ולא עפו… סופסופ נקודת אור!  האם המזל משנה פניו אליי?
שמחים ומרוצים עלינו הביתה מצפים לאחה"צ רגוע ושליו.
נכנסנו הביתה, קיבל את פנינו ג'וק ע-נ-ק-י! ישר ארזתי את הילדים וברחנו מהבית. הלכנו לבקר ת'במבי בפינת החי.
הגענו לפינת החי, עשינו סיבוב שלום לכל הבמבים, ומצאנו אחד מת…
"אמא, תראי את הבמבי הזה איך הוא ישן עם כל הזבובים"
ישר התקשרתי למוקד העירוני לדווח על במבי מת. אלכס מעבר לקו שאל אותי אם כשאני אומרת במבי אני מתכוונת לאייל או ליעל. לא היה לי מושג.
תוך 3 דקות הגיעו בטרקטור 3 גברים בחליפות כחולות ואספו את הבמבי המת בתוך שק.
חזרנו הביתה. הג'וק כבר עזב, או לפחות עשה את עצמו.
ואז התעורר לחיים הפרפר-לילה-בגודל-ציפור-לא-קטנה-בכלל שעבר לגור אצלנו בבית בלילה הקודם ולא הפסיק להטיח את עצמו על קירות המסדרון. כן, בדיוק המסדרון הזה שמחבר בין החדר שלנו לחדר של הילדים. כל הלילה רק התפללתי שאף אחד מהם לא יתעורר ואני אצטרך לעבור במסדרון והפרפר יטיח את עצמו עלי.
תפילותיי נענו? ברור שלא.
פעמיים נאלצתי לעבור דרך האמבוש שלו.
פעוט על-הבוקר:
"אמא! בואי תראי איזה פרפר גדול!"
"כן, ראיתי…"
"אמא, תגעי בו שאני אראה אותו עף…"
"תשכח מזה!!!!!"
לפני שיצאתי לעבודה פתחתי לרווחה את כל החלונות בבית, שיהיה לו מאיפה לצאת.
ההוא כנראה התבלבל וחשב שפתחתי בית הארחה, כי עכשיו הוא נח עם עוד שני חברים שלו על הקיר בפינת האוכל.
מיותר לציין שהיום הרשיתי לאכול ארוחת ערב בסלון…
הייתי חייבת להירגע. נכנסתי לחדר והתייחדתי עם מכונת התפירה. רק משהו קטן, חשבתי לעצמי. יצאתי משם אחרי 4 שעות, עם שמיכה חדשה לזאטוטה.
אני כנראה בכל זאת צריכה גבר בבית.
או אולי מדביר?…

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • שמיכה מקסימה מאוד (על אף אי החיבה שלי לסגול) אבל ממש קשה להתעלם מהיופי.

    כל כך מכירה את הימים האלו. מזדהה לחלוטין.

  • רק מילה אחת – להתעלף!
    לא ראיתי שמיכה כ"כ יפה במשף שיטוטי בעולם הבלוגיה.

    בהצלחה בהישרדות של יתר ימי המילואים.

  • וואו- איזו גיבורה- חודש מילואים?
    והג'וק? זו ממש מכה! התקופה הזו היא התקופה השנואה עלי, אין חלונות פתוחים אחרי השעה 17:00, אני סוגרת את הילדים בבית, ואם מתגלה ג'ינגי (מקק ענקי עם מחושים מגעילים), לרוב הוא מתגלה מת (אחרת אני הייתי מתה) אנחנו מניחים עליהם כוסות והשגבר מגיע הביתה הוא יודע שצריך למצוא את הכוסות ולפנות, איזה מזל שהוא לא במילואים…ח…
    השמיכה מקסימה!!!

  • כמה נכון כתבת… ומצחיק ושנון…
    בכל פעם ששלי היה יוצא למילואים (ושלו הם בחו"ל) נכנסתי לכוננות ספיגה שבה (לא לפי הסדר) משהו מתקלקל בבית או באוטו, ילד חולה (או אני) וחיה שהילדים מחזיקים מתה…
    השמיכה מושלמת! מתה עליה! ואת חייבת לגלות לי- איפה יש במבי?
    הילה

  • ענק!!
    פוסט משובח, ולמרות שבזמן התרחשות הדברים לא ממש שמחת, יצא לך פוסט משעשע ומשובח.
    אה, וגם השמיכה משגעת, כמובן.
    בהצלחה בהמשך,
    יעל.

  • בפרספקטיבה של שנים ולקרוא את זה אצל מישהו אחר זה מצחיק לגמרי… השמיכה משגעת ברמות. אני נהדתי לרקום כי גם היה קשה לי להרדם בלעדין.

  • הכתיבה שלך ממש נהדרת וכיפית.
    השמיכה- מעלפת! ב-4 שעות?!? שאפו!
    לגבי המילואים – אני כ"כ מזדהה… לא פשוט העניין הזה.
    ו… נראה לי שאנחנו אולי שכנות 🙂

  • השארת אותי עם פה פתוח, איזו שמיכה מדהימה.
    ולפני שיכנס לו הפרפר לפה שלי, אני הסגור אותו ואשלח לך חיבוק ואיחול שהימים הבאים יהיו יותר נחמדים אליכם.

  • מהמם!! שתמיד יבואו אליך פרפרים, אם זה מה שהם גורמים לך ליצור!!
    מהמם!!
    חתולי8-ליאור

  • אשה לא צריכה גבר בבית.
    אבל היא כן צריכה מדביר, אינסטלטור, טכנאי מחשבים ומכונאי רכב. אה, ושף גם.
    כי את השמיכות את יכולה לתפור בעצמך – ואפילו במגניבות רבה!

  • הרסת אותי מצחוק על הבוקר.
    כהיום שלי הולך הפוך, אני הולכת לנוח איזה חצי שעה, מעין לילה באמצע יום, ואז קמה ליום חדש. טפו, טפו, עד היום זה עבד תמיד קמתי ו'היום החדש' היה נפלא.
    אהבתי את השמיכות.

  • בארבע שעות? עכשיו אני מתחילה להבין את יכולת השילוב המדהימה בין עבודה ילדים וכמות היצירה שאת מפיקה. קנאה ופרגון אמיתיים 🙂

  • איזה גיבורה את!
    מקוה שהזמן יעבור מהר בלי הבעל, ועם כמה שפחות מקרים כאלה…
    אני מתה על הכתיבה שלך, ועכשיו גם על התפירה שלך!

  • רגע רגע… איך נאמין לך אם אין תמונות נשיונל ג'אוגרפיק כהוכחות???
    כי בלי הוכחות זה רק עוד פוסט על שמיכה (מדהימה ויפהפיה) שנתפרה בזמן שיא של 4 שעות (ומעוררת בי קנאה עזה…)

  • אז למה כשאני עצבנית אני משחקת באבבלס או אוכלת שטוחים עם גבינה לבנה?
    מה הקסם שמאפשר לך לנתב עצבים ליצירות מופת?
    תמשיכי כך.
    אסנת

  • ומכל זה יצאה שמיכה? איך?
    כל כך מוכר לי הקטע של המילואים, אני חודש לפני הייתי באבל וחודש אחרי בהתאוששות (במהלך הייתי כרגיל, לא נורמלית לחלוטין).
    השמיכה פשוט מהממת
    נשיקות
    מקופלת

  • כתיבה מהממת, שמיכה מהממת, משפחה מהממת ובחורה מהממת!! תענוג לקרוא אותך כל פעם מחדש. רוצים עוד!!